להכיל,לחמול לאחל
"בין האתמול לעתיד בין האוצר לתחתית אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה...."
מהות יום תשעה באב בשבילי - הוא להכיל ,לחמול ולאחל. תשעת הימים בין א' באב עד ט' באב נחשבים כימים של תחושת מיצר וחסר - ומזמנים למעט בשמחה, להתכנס ולשהות בתחושת החסר. לחברה מערבית כשלנו מאתגר לשהות ועוד להרשות לעצמנו לשהות בחסר...מאתגר
בתשעה באב באה הקריאה וההזדמנות לאדם לא להשלים לחיות עם מציאות חסרה. ביום זה אדם מרשה לעצמו להזיל דמעות על האין בחייו, בעמו, בארצו... כשם שיש מצווה לשמוח יש מצווה להיות עצובים וזאת בתשעה באב.
בכוחם של ימים עצובים להיות ימים מעצבים, אדם שמרשה לעצמו להכיר בחסר ולהתאבל עליו עוד יזהה זמנים של שמחה, יברך ויעריך את השמחה במלואה.
אז איך עוברים ממצב של לא משלימים עם המציאות למצב של להשלים את המציאות? יש הרבה דרכים ושבילים הפעם אשתף בתרגיל מדיטטיבי שנחשפתי אליו לפני מספר שנים והשפיע עליי מאד.
תרגיל הנשימה נקרא מדיטציית טונגלן – זו דרך להיות קשוב אל הסבל, להתגבר על פחד מסבל ולהרפות את הלב המכווץ. זו שיטה להרחבת החמלה בתוכנו. במקום לברוח מהכאב ולהסיח את הדעת בפעולות חיצוניות (ויש מצבים שחייבים ואני ממש בעד כשצריך) אז יש כאן הצעה לשהות בכאב – לשהות בתחושת החסר.
תרגיל הנשימה הולך כך- שאיפה- קחו אוויר חשבו על משהו שקשה לכם או לאדם שאתם מכירים –משהו שחסר, מלחיץ ,כואב מפחיד נשמו פנימה את הכאב ....תשהו בתחושת החסר לכמה רגעים, להרגיש שהוא מוכל אצלכם, להיות עם זה.
בנשיפה יחד עם הוצאת האוויר – חשבו ,התמקדו ותאחלו לכם או לאותו אדם שלו אתם דואגים– אהבה,שמחה, אושר, בריאות, רוגע, שלוה או כל דבר חיובי אחר.
לב התרגול: שאיפה – התמקדות בכאב בקושי – לחמול עליו, לשהות בזה כמה רגעים נשיפה- שולחים איחול ברכה.
מדיטציה זו מאפשרת להרחיב את תחושת החמלה כלפי עצמנו וכלפי הזולת .
למי שמתעניין אפשר לקרוא על מדיטציית טונגלן ביתר פירוט ובהרחבה בספר "כשהדברים מתפרקים"- פמה צ'ודרון).
מאחלת שכל השנה נלמד להכיל לחמול ולאחל.
ומאחלת לימים של : מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה.